דף בית | תולדות יהדות הולנד
שישי, 22 נובמבר 2019

תולדות יהדות הולנד

תולדות יהדות הולנד עד שניגשים לתאר את תולדות קהילת אמשטרדם (לפי המסורת היהודית כתובה ב"שין" ולא ב"סמך" כפי ההגוי ההולנדי הרשמי - היהודים, האשכנזים בעיקר, היו רגילים בדיאלקט היהודי לבטא "סמך" כ-"שין" ימנית), יש לנפץ מקודם שתי אגדות הנפוצות ביותר בקרב אחינו. הראשונה: שיהודי אמשטרדם ברובם "ספרדים". אמנם המתיישבים הראשונים היו מיוצאי פורטוגל וספרד, ובתקופה הראשונה הייתה בידיהם ההגמוניה הרוחנית והמספרית, אבל החל מהמחצית השניה של המאה השבע עשרה הוו האשכנזים את הרוב וגם ההגמוניה הרוחנית עברה לאט לאט לידיהם.

האגדה השניה היא, שקהילת אמשטרדם היא קהילה עתיקה. למעשה היא מאוחרת מרוב הקהילות באירופה, כי היא נוסדה רק במאה השבע עשרה ובימי הביניים כמעט ולא נמצאו יהודים כלל בארצות השפלה ובפרט לא בחלק המערבי, היא הולנד ממש.

אף על פי כן, נקראת העיר "עיר ואם בישראל" ואף היוותה מרכז יהודי חשוב ביותר במאות האחרונות, והדבר יתברר מתוך התיאור ההיסטורי.


היסטוריה
בסוף המאה השש עשרה וראשית המאה השבע עשרה היגרו או נפלטו יהודים פורטוגזיים - אנוסים כולם, ומחונכים בדת הקתולית - מבלגיה ומפורטוגל להולנד. הולנד נמצאה אז בעיצומה של מלחמתה - מלחמת שמונים שנה, עם ספרד, מלחמת שחרור, והאנוסים, שהיו סוחרים אמידים בעלי קשרי מסחר עם המזרח והמערב, הרגישו את עצמם בטוחים יותר בארץ שאינה תלויה עוד תלות מדינית בספרד וברובה אינה עוד קתולית. חיש מהר נתגלתה זהותם האמיתית - או שהם זיהו את עצמם - וקיבלו רשיון ישיבה בעיר אמשטרדם.

ההולנדים היו מעונינים בהם גם מבחינה כלכלית ואף מתוך התנגדות לכנסיה הקתולית ושיטותיה. אין גם להתכחש לעובדה, שההולנדים נעשו סובלניים יותר, וכך נוסדה הקהילה היהודית הראשונה בארץ הולנד. השמועה עשתה לה כנפיים ולאט לאט זרמו אל הולנד החופשית גם פליטים אחרים מפורטוגל וספרד, גם יהודים איטלקיים, שעמדו בקשרי מסחר עם יהודי אמשטרדם וגם יהודים מטורקיה וצפון-אפריקה, כי קשרי האנוסים הגיעו כמובן גם לשם. לפי הסיפור היה הרב הראשון שלהם חכם אשכנזי ר' מורי פייבוש הלוי מהעיר אמדין (לפי הסיפור הגיעו אליו אנוסים באנייה בדרכם להולנד, אך טעו והגיעו לעיר אמדין שבצפון גרמניה סמוך לגבול ההולנדי). עם התבססותם הזמינו להם חכמים ממרוקו ומאיטליה. מעיקרם לא נתאחדו כולם לקהילה אחת, אלא הוו שלוש קהילות מאורגנות לפי ארץ המוצא, אך במרוצת הזמן נתאחדו לקהילה אחת, הקהילה הפורטוגזית (ספרדית) הידועה באמשטרדם ובמחצית המאה השניה יסדו גם את הבית-הכנסת הגדול והמפואר הספרדי (בנוי על מים!), שבגלל יופיו נחשב היה למונומנט הולנדי היסטורי וניצל משריפה ומהריסה בשואה. הקהילה הקימה לה לאט לאט את המוסדות הקהילתיים וכן בית-ספר - תלמוד תורה - מפואר, שמשך בסידוריו המודרניים ובשיטת הלימודים את תשומת לבו של העולם היהודי כולו (בנו של השל"ה מתאר את כל זה בהקדמתו לספרו "11 העמודים" ב"עמוד התורה", כשביקר במסעיו במוסד) ואף ישיבה "עץ חיים". גם שם הלימוד היה מסודר והגיע לשיא פריחתו במאה השמונה עשרה (התלמידים-הבחורים התאמנו גם בכתיבת תשובות שרבים זכו להדפס ונשתמרו).

האנוסים-הקתולים נהפכו במרוצת הזמן ליהודים שלמים מושרשים ביהדות וגם בהשכלה כללית. שפתם הייתה פורטוגזית או ספרדית, אבל הם דיברו גם הולנדית. במשך הזמן ואף על פי שחיו חיים סגורים למדי ושמרו על ייחוסם, היו להם קשרים הדוקים למדי עם החברה הנוצרית. המצב הכלכלי של רובם היה מבוסס למדי והקהילה הייתה נחשבת לקהילה עשירה, ועושר זה נשתמר עד לסוף המאה השמונה עשרה והקרנות שנשארו עד היום בידי הקהילה הזאת מעידים על עושר זה ועל מצבו הכלכלי האיתן של הגרעין בקהילה זו, בעבר.

בשנות השלושים למאה השבע עשרה הגירו גם היהודים האשכנזים לאמשטרדם. הראשונים באו כנראה כולם מדרום גרמניה וממערבה, כי הרב הראשון בא מהעיר פרנקפורט על נהר מיין ואופייה של קהילת אמשטרדם נשאר עד לחורבן (וגם כיום) כאופייה של קהילה מערבית-יהודית טיפוסית במנהג ובהווי.

המנהגים על פי רוב מנהגי יהודי גרמניה, הנוסח נוסח דרום-גרמניה. תקנות הקהילה הנוגעות למנהגי בית-הכנסת כמעט כולן כמנהג פרנקפורט וכדומה. הקהילה האשכנזית הקטנה הייתה ענייה, כקהילת מהגרים ממש. נתווספו אליה לאט לאט יהודים מכל קצווי אשכנז.

היחסים בין הקהילה ספרדית העשירה והמיוחסת והתרבותית לבין הקהילה האשכנזית הענייה לא היו תמיד תקינים למדי. הספרדים הסתכלו קצת בזלזול ובבוז על הקבצנים האשכנזים, מחוסרי התרבות, והאשכנזים לא הבינו ביותר לרוחם של צאצאי האנוסים. אבל בדרך כלל נמצאה הדרך ליחסי גומלין הגונים.

הרדיפות וההרג בפולניה ובליטא בשנות החמישים של אותה מאה גרמו להגירה המונית של יהודים ליטאים ופולנים לאמשטרדם וכן רבנים גדולים, כגון ר' משה רבקש בעל "באר הגולה". נראה שכבר אז היו הבדלים ניכרים, לא רק בנוסח התפילה - הבדלים קטנטנים - ובמנהג, אלא גם בהלך-הרוח ובהתנהגות וגם בשפת האידיש, עד ששני הפלגים האשכנזיים לא מצאו שפה משותפת וכמעט והחליטו יהודי מזרח אירופה להצטרף לקהילה הספרדית וזו האחרונה הייתה כנראה מוכנה, אולי בגלל החכמים הגדולים! אבל לבסוף נתאחדו שני הפלגים לקהילה אחת וה"פולאקים" קיבלו עליהם את מרות הקהילה האשכנזית ואת מנהגיה ובמרוצת הזמן אי-אפשר היה עוד להבחין באלמנט המזרח-אירופי בחיי הקהילה, פרט לשמות משפחה מסוימים, שהעידו על מוצאם. לא ברור, מדוע נכנעו הפולנים. אפשר והתנאים הפוליטיים והזכויות שבידי האשכנזים, כגון "חזקת הקהילה" וכדומה גרמו לכך. אבל מהצד השני הוצרכו או נתרגלו האשכנזים להביא את רבניהם - ובעיקר הרבנים הראשיים - מפולין או מיוצאי פולין, כנהוג גם בקהילות הגדולות שבגרמניה, על אף הירידה בפולין שלאחרי הרדיפות. על אף העובדה שישיבות מאורגנות רשמיות נמצאו דווקא רק בגרמניה ובבוהמיה ומורביה, נשארה פולניה מרכז התורה.

הקהילה האשכנזית הלכה וגדלה עד שהעיבה בגודלה ובהשפעתה על הקהילה הספרדית. מעמדה הפוליטי אף הוא נתחזק ובמאה השמונה עשרה נחשבה לקהילה המבוססת והאיתנה ביותר באירופה, שהיה בכוחה להשפיע גם מבחינה פוליטית - ואף עשתה כך באינטרוונציה לטובת יהודי פראג בזמן גזירת הגירוש - ואף משכה אליה רבנים ולמדנים מכל קצווי אשכנז ופולין ונעשית גם הקהילה הספרדית ל"עיר ואם בישראל", מקום מפגש וחיים חופשיים, ומקום ריכוז של בתי דפוס עבריים.

מכאן אפשר גם להבין את שהותם הזמנית של חכמים גדולים כגון רמח"ל, ר' שלמה דובנא, החיד"א, מדקדקים, רבנים-מחברים וכדומה, באמשטרדם במאה השמונה עשרה מהמספר הרב של ספרים, החל מש"סים, מקראות, עד לספרי דקדוק ודברי שירה שנדפסו שם.

ליהודים שחיו במצוקה כספית ופוליטית באשכנז ובפולין הייתה אמשטרדם מעין נופש ואפתעה וליהודי טורקיה ואפריקה נעשית היא מרכז, ששם אפשר היה למצוא תמיכה כספית וקרנות להדפסת ספרים ולהחזקת ישיבות. אפשר היה גם כאן להחליף דעות בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד. אמנם הקהילה האשכנזית הגדולה לא הגיעה לעושר ולקרנות כמו חברתה הספרדית, אבל בין הקהילות האשכנזיות הייתה נחשבת לעשירה ולמקום מבטחים, ששם יכלו יהודים להסתובב ולחיות ללא פחד ואימה ואפילו תוך הרגשה מסוימת, כאילו נמצאו בתוך עיר יהודית ממש, ולכן קראו לה "ירושלים הקטנה".

אמנם, לא זכו יהודי הולנד עדיין לשוויון זכויות במאה זו וקשה לומר, שכל הגויים ההולנדים היו מחסידי אומות העולם; זכויותיהם היו כמובן מוגבלות, אבל חייהם הפיזיים היו בטוחים וביחס לעמים אחרים היו ההולנדים סובלניים ביותר ונרקמו אפילו יחסי ידידות בין חוגי המשכילים משני הצדדים ועדות לכך- מספר לא מועט של תיאולוגים נוצריים שהתעניינו אף בספרות התלמודית ולמדו אצל יהודים (גם המשנה תורגמה אז על-ידי נוצרי ללטינית!).

עם כיבוש הולנד על-ידי הצרפתים בסוף המאה השמונה עשרה חל שינוי. המצב הכלכלי הורע בגלל המלחמות באירופה, ולעומת זה התחילו רוחות צרפתיות חדשות מנשבות בקרב יהדות אמשטרדם והושמעו סיסמאות של שוויון, שווי זכויות, אחווה ואינטגרציה בתוך החיים הרוחניים והכלכליים ההולנדיים.

היהודים שהיוו עד עכשיו מעין "אומה מיוחדת" בקרב העם ההולנדי, הועמדו בפני כניסה לעולם המודרני וחלק מסוים של העם ההולנדי ראה בכך גם צורך כפתח להתבוללות ולטמיעה. אבל הקהילה היהודית ברובה - על עשיריה ועל הפרוליטריון שבה - לא חפצו ב- "זכות" שעמדו להעניק להם. הם הרגישו בדרך אינסטיקטיבית כי זה לא רק פתח לשוויון מלא אלא גם ראשית ההתבוללות והאבדון העצמי. הם גם נשארו נאמנים לבית הנסיכים (אחר כך בית המלוכה) אורניא-נסוי ולא אהדו ביותר את הרשות החדשה. פרנסי הקהילות אף חששו להמעטת דמותם ואיבוד שליטתם על ההמונים.

אבל כידוע נכפה עליהם שוויון הזכויות בימי הצרפתים ושוויון זה גם לא בוטל אחרי מפלתו של נפוליאון. היהודים ההולנדיים נקלטו בבת-אחת לתוך החברה ההולנדית, וקהילת אמשטרדם הוכרחה להתארגן לפי דרישת הזמן. אבל היהודי ברחוב נשתנה רק לאט לאט. פתחי ההשכלה נפתחו לרווחה בהולנד, ושוויון זכויות מלא הוענק להם לפני כל יתר הארצות שבאירופה. אבל היהודים הפשוטים לא נתאוו לכך ביותר והסתגלו רק לאט לאט. עובדה היא שהחזיקו בשפתם - יידיש-טייטש - עד למאה התשע עשרה ויש אפילו עד לסוף המאה. וכן ניצלו רק מעטים את מוסדות ההשכלה שמעל בית-ספר יסודי ואין להכחיש שהאופי היהודי המיוחד נשאר ניכר באמשטרדם יותר מאשר בשאר ערי אירופה המערבית, אף על פי שזכו ראשונים לחופש גמור.

ברם, המצב הפוליטי החדש שנוצר במאה התשע עשרה גרם לכך, שאמשטרדם חדלה לאט לאט להיות מרכז ליהדות אירופה. הקשרים התחילו מתמעטים ומתרופפים. יהדות אמשטרדם נעשתה סגורה ומבודדת יותר ויותר, ידיעת התורה ושמירת המצוות לקו במרוצת הזמן בתהליך האינטגרציה בתוך העם ההולנדי, עד שלבסוף לא נשאר הרבה מבחינה פנימית מאותה קהילה מפוארת. היא נהפכה לקהילה המונית, שהצטיינה בפרוליטריון יהודי גדול, שלא כביתר ערי מערב אירופה, אבל מנותקת מהמרכזים האחרים, ומדולדלת בכוחותיה הרוחניים. בסוף המאה הקודמת היה אחוז שומרי המצוות קטן ביותר ודומה שלא הקיפו בשתי הקהילות יותר מעשרה אחוז, ואחוז לומדי התורה ומביניה, שלא היה כנראה גבוה ביותר גם בימי הפריחה במאה השמונה עשרה, כנהוג בערי הגירה חדשות, כמעט והגיע לנקודת האפס.

מה שציין ואפיין קהילה גדולה זו - שלפני החורבן הכילה כשבעים אלף נפש יהודים הולנדיים אמיתיים, מהם פחות מעשרה אחוז יהודים ספרדיים - היא הרוח הקונסרבטיבית. כבר נוסדה "קהילה חדשה" (נייע קהילה) בתקופה הצרפתית ששאפה לשוויון זכויות ולרפורמות מסוימות, אבל לא החזיקה מעמד, ועד לחורבן נכשל כל ניסיון לפרק את אחדות הקהילה, או שתי הקהילות - ולייסד קהילה "רפורמית". יהודי הולנד ברובם לא היו עוד שומרי מצוות. הסוציאליזם התפשט ביותר בין חוגי הפרוליטריון באמשטרדם, אבל הקהילות נשארו "חרדיות" כמות שהיו. אמנם היו שתי קהילות נפרדות - האשכנזית והספרדית - ואף רבנות מיוחדת ובית-דין מיוחד לכל אחת, אך היחסים היו תקינים והשחיטה והכשרות היו משותפות ובמאה האחרונה נתרבו גם הנישואין הבין-עדתיים, כי לא היה מורגש עוד הבדל סוציאלי או אינטלקטואלי.

אף הציונות לא פשטה אלא בין השכבות העליונות. הפרוליטריון היהודי רובו ככולו לא נטה אוזן לקול הקריאה החדשה. הוא נתפס יותר לסוציאליזם, או שנשאר אדיש לכל תנועה חדשה ומיעוטו - מיעוט קטן - נשאר נאמן למסורת. לבא מן החוץ, בלטה, כאמור, השמרנות ההולנדית והפרולטריון היהודי. אדם שירד מן הרכבת נתקבל בקריאת "שלום עליכם" על-ידי סבלים יהודיים, ברובע היהודי הוא נפגש עם פועלים יהודים פשוטים ועם רוכלים וסוחרי השוק לרוב וראה, שלא כדרך שאר ערי אירופה המערבית, חיים יהודיים טיפוסיים, כגון שריפת חמץ ברחובות וכדומה - והתנהגות יהודית באמצע הרחוב כמו במזרח אירופה אף על פי שהיהודים היו יהודים מערביים טיפוסיים. מי שחדר יותר לתוך החיים הללו הרגיש שאפילו שפתם ההולנדית של אותם יהודים הייתה שונה, ולא רק באוצר המילים, אלא גם בהיגוי, בבניין ובתחביר, משפת הגויים.

מבחינה פוליטית היו היהודים מצביעים בדרך כלל במאה האחרונה בעד המפלגות הליברליות או הסוציאליסטיות. בין המנהיגים היו כמה יהודים, שלא התביישו ביהדותם. אפילו מנהיג הקומוניסטים היה יהודי, דוד ויינקופ, בנו של הדיין הרב ויינקופ ז"ל, מחבר הפירוש על ספר הושע, ידוע כלמדן וכבעל לשון. אף שוטרים יהודיים לא היו חסרים ובמאה הקודמת היה אחד ממפקדי המשטרה ברובע היהודי, אף הוא יהודי.

בשנות השמונים אחרי הפוגרומים ברוסיה באה הגירה קטנה של יהודי ליטא ורוסיה. מתחילה חפצו לייסד קהילה עצמאית, אבל חיש מהר זנחו את הרעיון והצטרפו לקהילה האשכנזית. הם החזיקו רק שני בתי-כנסת לפי נוסח ליטא, והיו אחר כך ברובם שכבה אינטליגנטית-ציונית, בקרב האוכלוסייה היהודית. בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיע זרם פליטים מיהודי גליציה, הונגריה ופולניה שברחו מבלגיה. רובם חזרו עם תום המלחמה, אך חלק נשארו באמשטרדם והצטרפו אל היהודים הרוסיים והכניסו גם את הנוסח החסידי לתוך בתי-המדרשות. רובם עסקו - כמו יהודי רוסיה וליטא - במסחר היהלומים, אבל חלקם גם עסק במסחר אחר או במקצועות פשוטים כמו עיבוד יהלומים, חייטות וכדומה, כמו יהודי הולנד.

אפשר לאמוד את מספר יהודי מזרח אירופה שבאמשטרדם, עד לעלייתו של היטלר בגרמניה, באלפיים נפשות לכל היותר וקשה לומר, שרישומם היה ניכר בחיי העיר, פרט לבורסת היהלומים. לא היה להם אז נציג בשום מוסד קהילתי. עם עלייתו של היטלר ברחו עוד אלפי יהודים מגרמניה - גרמנים ופולנים - להולנד ורובם התיישבו באמשטרדם. יתכן, שעם פרוץ המלחמה הגיע מספרם ליותר מעשרים אלף. השפעתם של אלה האחרונים הייתה מורגשת יותר בגלל אנשי התרבות ואנשי העסקים הגדולים שביניהם, אבל לא הספיק הזמן עד כדי השפעה מכרעת, עד שפרצה מלחמת העולם השניה והתחיל ראשית החורבן.

אישים
במשך שלוש מאות השנה של קיום הקהילות פעלו שם אישים מפורסמים רבים. נזכיר מבין חכמי הקהילה הספרדית את הרב מנשה בן ישראל, בן האנוסים הידען, המשכיל, המקובל והסופר הדגול, שגרם לכך, שאנגליה שוב פתחה את שעריה בפני היהודים. אחר כך רבי יעקב ששפורטס, הלוחם הנמרץ בשבתאיות ועוד כאלה. בין יתר חכמי הקהילה הספרדית המשורר דוד פרנקו (חפשי) מנדס. במאה התשע עשרה העסקן הליבראלי הידוע שמואל צרפתי, שעל שמו נקרא אחד מרחובות אמשטרדם. במאה זו הסופר ישראל קרידו, הסוציאליסט, סגן ראש העיר, דה-מירנדה, הפרופסור לשפות שמיות יהודה ליאו פלאבי, בנו של ה"חכם" הרב יצחק פלאבי, הרב הראשי של הקהילה, האחרון והפעיל למען חינוך יהודי כוללני.

בין רבני הקהילה האשכנזיים יש להזכיר את ה"חכם צבי" הגאון המפורסם, ר' אריה ליב מקאליש, ר' אליעזר רוקח (אבי משפחת רוקח המפורסמת במזרח אירופה), ר' אריה ליב ובנו ר' שמואל בעל "בנין אריאל" בתקופת הזוהר של הקהילה במאה הי"ח, ובמחצית המאה הקודמת וראשית מאה זו הרב הראשי וראש בית המדרש לרבנים ד"ר יוסף צבי הלוי דינר, שארגן מחדש את בני היהדות ההולנדית מבחינה רוחנית ודתית והדף את הזרם הרפורמי ויצר רבנות חרדית מודרנית, וכן הדיין בבית דינו הרב יוסף ווינקופ, הלמדן ומפרש המקרא הידוע.

מהמאה הקודמת, יש להזכיר את משפחת להרין, שהוציאה מתוכה פרנסי קהילה, מייסדי המוסד, פקידים ואמרכלים לארץ הקדושה, משפחה של למדנים וצדיקים, שהמפורסמים ביותר היו ר' הירש, הלמדן התקיף והחסיד, ור' עקיבא להרין. במאה זו רבו גם העסקנים, שלא היו שייכים עוד למחנה שומרי מצוות כגון העו"ד המפורסם בראשית המאה קודמת ד"ר יונה דניאל מאיר, שעל שמו נקראה הכיכר המפורסמת בתוך הרובע היהודי. מבין הצדיקים העממיים יש להיזכר את ר' ישעיה קליריקופר, שרבים פנו אליו בעצה ובבקשת ברכה בשעת מחלה ובקשת רפוי. חייו היו שרשרת של מעשי קדושה וטהרה, מצוות וגמילות חסדים, אחרי מיטתו הלכו ובכו כל קבצני העיר!

במאה זו רבו גם הפרופסורים היהודים באוניברסיטה באמשטרדם, וכן העסקנים של המפלגות היהודיות והכלליות למיניהן, אבל קשה להזכיר את כולם. מבין החכמים הידועים בשטח מדעי היהדות נזכיר את הביבליוגרף הידוע ר' שמואל זליגמן, שספרייתו הייתה אחת הגדולות ביותר בין הספריות הפרטיות בעולם. נזכיר לאחרונה עוד את הדרשן ה"פרוליטארי" והסופר הידוע הרב ד"ר מאיר דה-הונד הי"ד, הדרשן והמנהיג החביב של המוני היהודים הפשוטים, צדיק ותמים ומורה-מחנך בחסד, שעתה זכה שנקרא "גשר" על שמו באחד מרחובות הרובע היהודי לשעבר, יחד עם רבו האריסטוקראטי, רבה של העיר רי"צ דינר זצ"ל, שהתנגד לדרכי התלמיד, שאף על שמו נקרא גשר.


מוסדות
לקהילה הספרדית היה בית-כנסת גדול ומפורסם אחד, שעדיין קיים ומהווה אטרקציה לכל מבקר. מסביב לבית-כנסת זה בניני ה"מעמד" (ועד הקהילה), ה"מדרש" ובהמ"ד לרבנים "עץ חיים" עם ספרייתו התורנית המפורסמת שאף היא נשמרה. בתוך הקהילה הספרדית קיימות קרנות רבות לשם "הכנסת כלה", גמ"ח וכדומה והיו קיימים בית-יתומים ובית-יתומות, בית-חולים, מושב-זקנים ומושב-זקנות, שהכנסתם מהקרנות. ב"מדרש" למדו כל בוקר, כשעה וחצי, ירושלמי ורמב"ם והסדרים ומקום הישיבות והשורות היו קבועות לפי הדרגות. לחלק הפנימי של בית-הכנסת אסור היה לאשכנזים לגשת ולשבת, אם לא היו אישים רשמיים. מקור התקנה לפי המסורת, על פי בקשת הקהילה האשכנזית, דווקא, מפני שרבים מהם התפללו אצל הספרדים, כדי שלא יצטרכו לשלם מסים עבור מקומות לקהילה האשכנזית.

לקהילה האשכנזית היו בזמנו כעשרה בתי-כנסת, מחציתם ברובע הישן והאחרים בשכונות החדשות. הקהילה העמידה שם את רבניה, והרב והדיינים, ואלו האחרונים נתחלפו כמעט בכל שנתיים, כדי שלא תווצר "חזקה". היות ומספר הדיינים לא הספיק נתמנו עוד מורי הוראה לתפקיד זה. אבל על יד בתי-הכנסיות של הקהילה היו קיימים בתי-כנסיות קטנים רבים של חברות (חברה - שול), ברחובות ובשכונות שלא היה בהם בית-כנסת של הקהילה. הם הוו גם מקום תפילה לאבלים, שרצו לעבור לפני התיבה או לנערי בר-מצוה לקרוא את כל ה"סדרא", כי לפי התקנות לא נתנו בבתי-הכנסיות של הקהילה לאבל או ל"יאהרצייט" לעבור לפני התיבה ולנער ה"בר-מצוה" לקרוא יותר מ"פרשה" אחת. לרוב בתי-כנסיות אלה היו גם מורי הוראה או דרשנים משלהם.

בכל בית-כנסת היו גבאים, אך בבית-הכנסת הגדול, שם התפלל תמיד הרב הראשי, כיהנו הפרנסים כגבאים. לקהילה היו בתי-ספר רבים וכן גני-ילדים, אך בבתי-ספר אלה למדו רק אחר הצהריים לימודי יהדות. במאה הקודמת היו אמנם בתי-ספר יומיים יהודיים, אך הם היו בידים פרטיות. רק בית-הספר "תלמוד תורה" לשכבות העניות היה קיים במוסד יומי תחת הנהלה רשמית מיוחדת ונתמכת על ידי הממשלה. במאה זו נוסדו עוד שני בתי-ספר יומיים ביוזמת ה"חכם" הספרדי הרב יצחק פלאגי ועסקנים אשכנזיים וספרדיים אחרים, אבל שוב לא כמוסד קהילתי אלא כמוסד נתמך בפני עצמו. אחד עדיין קיים. כן נוסד בדרך זו ביוזמת רבה האשכנזי האחרון, הרב אליעזר סרלוי, בית-ספר תיכון כזה, אף הוא קיים עוד היום.

למשפחת להרין היה בית-כנסת לפי נוסח האר"י. היו קיימות באמשטרדם "חברות" לעשרות: לניחום אבלים, לגמ"ח למשניות, לגמרא ולדרשות בשבת, וכדומה. וכן "לולב חברה" שדאגה להספקת ארבע מינים וסוכה לאלה שלא היה ביכולתם לשלם סכומים גדולים בבת אחת, אל ידי תשלומים שבועיים קטנים. כן היו קיימות גם חברות, שדאגו - תמורת תשלום שבועי קטן, באופן הדרגתי-לסידור הלוויה. מכוניות וספדן וסעודת הבראה, סידור "מנין", פיצוי לימי האבל בגלל ביטול מלאכה, הכל לפי התעריף (מעין ביטוח). כן היו קיימים ארגוני נוער, מפלגתיים ובלתי-מפלגתיים. הגדול ביותר היה "זכרון יעקב" של המזרחי (שנקרא כעת "בני עקיבא"), שנוסד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.

קשה למנות את כל החברות למיניהן. כל החיים היהודיים היו מאורגנים בצורה כזו על ידי הארגון הקהילתי, שכלל כמעט את כל יהודי העיר, אפילו חופשיים שבחופשיים, שכן אחרת לא זכו לקבר ישראל.

היה קיים גם בית-המדרש האשכנזי "עץ חיים" מיסודו של ר' אריה ליב, מגדולי הרבנים שבמאה הי"ח, שחכמיו מילאו את תפקיד הדיינים, כמו ב"קלויז" בברודי. במאה הקודמת זכה בית-המדרש לבנין מודרני. ספריה תורנית גדולה, אולם לימוד גדול, אולמות קטנים, מעלית לספרים, ספרנים, בית כנסת לא גדול ביותר אבל יפה בתוך הבניין, עם מנהגים משלו, חדר מיוחד לחכמי בית-המדרש - בשנים האחרונות רק הרב והדיינים.

נוסף על כך היו בעיר מושבי זקנים וזקנות, בתי-יתומים, בית-חולים לעניים ובית-חולים רגיל. כל מוסד תחת הנהלה מיוחדת, וכן מוסד "הכנסת אורחים" שעיקר תפקידו לאכסן יהודי פולין ורוסיה שבאו בחוסר-כל. ביוזמה פרטית, בעיקר ביוזמתו של הרב ד"ר דה-נוהד הנ"ל וחסידיו נוסד בית-הנכים המפורסם, בית שכדוגמתו לא היה גם בעולם הנכרי, ורבות היו התרומות מידי גויים. מוסד ענקי ובו ארבע קומות עם ציוד מודרני. המוסד היה לתפארת יהדות הולנד וסבורני לתפארת היהדות כולה. הבניין נמכר אחרי השואה לעירייה ועתה הוקם שוב מוסד קטן - במקומו.

במאה האחרונה נתארגנו גם ארגוני פועלים יהודים. אבל לא הייתה להם משמעות פוליטית. היה אף ארגון "שמירת שבת" שעליו הוטלה הדאגה לסידור עבודה לאלה, שהקפידו על שמירת שבת.

מכל זה מובן גם מבנה חיי הקהילה מבחינה דתית וחברתית. קהילה אחת (ספרדית-אשכנזית), שהייתה מאורגנת בפרטי פרטים, ושסיפקה באופן ישיר או בלתי ישיר את כל צרכי הדת. היא לא היוותה, בניגוד לקהילות באנגליה או באמריקה, איחוד של בית-כנסיות, אלא אורגניזם אחד. במיוחד יש להזכיר שהיה קיים מלבד בית-המדרש לרבנים ולמורים הספרדי "עץ חיים" שכבר הזכרתי, גם בית מדרש אשכנזי לרבנים ולמורים "סעדת בחורים", יסודו בישיבת "סעדת בחורים" מהמאה הי"ח, מוסד לבחורים עניים. העשירים, עד כמה שהתייחדו ללימודים, נדדו כנראה לישיבות בגרמניה או בארצות אחרות או למדו באופן פרטי אצל הרבנים. אין נתונים על כך ואמשטרדם לא היוותה אף פעם מרכז תורה במשמע "ישיבתי".

בראשית המאה הקודמת נהפכה הישיבה באופן רשמי לסמינר למורים ולרבנים והתחילו ללמד בה לימודי חול. בשנות השישים, אחרי משבר, הובא הגאון הרב ד"ר י. צ. דינר, יליד קראקו וחניך אוניברסיטת בון בגרמניה, לכהן כראש ישיבה וכמנהל. הוא ביצע רה-אורגניזציה שלמה במוסד והניח את היסוד למוסד תורני מודרני, שהוציא מאז רבנים לכל מדינת הולנד. בתוך המוסד הייתה גימנסיה, מעין ישיבה תיכונית, תלמיד היה נכנס בדרך כלל בגיל שתים עשרה ונשאר בתוך המוסד עד כמה שחפץ, מי לחינוך תיכוני, מי להוראה בבית-הספר ומי לרבנות. לסמיכה לא הגיעו אלא לאחר שהשיגו באוניברסיטה השכלה נוספת בדרגת ב. א. הסמיכה לרבנות לא הייתה בידי מורי המוסד אלא בידי ועדת רבנים מיוחדת, רשמית, שמורי המוסד היו בה מיעוט. המוסד הזה, שהוקם שוב אחרי השואה, לא היה שייך לקהילת אמשטרדם, אלא לכנסת ישראל של כל יהדות הולנד.


מבנה המגורים
במאה הקודמת רוב יהדות אמשטרדם גר ברובע (גטו) היהודי. שם היו כל המוסדות. הרחובות היו ברובם צרים ורוב הסמטאות שם היו הומות מיהודים. הבתים היו בעלי שלוש קומות על פי הרוב. חצרות כמו בשאר ארצות כמעט ולא היו. היהודים חיו שם בצפיפות ומחלות הטראכום (עיניים) והפאווס (מחלת הראש, מעין ספחת), היו נפוצות בין שכבות העניים ביותר ונתבערו רק במאה זו. הרובע היה בצפון העיר אמשטרדם על יד השכונות העממיות של הגויים. ויש ויהודי לא בא כלל במגע עם גוי ובדרך כלל לא התיישבו מעבר לגשר על נהר אמסטל. גם הרב הראשי היה גר שם מעל לבית-המדרש לרבנים ועל יד משרד הרבנות והשמשים גרו בדירת המרתף. במאה זו נשתנה הדבר ורבים, גם פועלים פשוטים, השתדלו לעזוב את הגטו. אך חיש מהר נוצרו שוב רובעים יהודיים חדשים. החל מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, התיישבו יהודים רבים, בעיקר עשירים וחופשיים, בשכונות מרוחקות לא-יהודיות ממש. אז הוחל גם בהריסת סמטאות ורחובות צרים. למי שלא נולד ונתחנך באמשטרדם היה קשה להסתגל לאווירה שבגטו הישן, אבל היה מעניין לשמוע את הרעש ואת ההמולה ולהריח את הריחות. זה היה מעין עולם "אורינטאלי" קטן בתוך העולם הנוכרי הגדול ועשה רושם על כל מבקר, שלא ראה כדבר הזה במזרח אירופה. והמעניין ביותר: כולם יהודים מערביים טיפוסיים, מדברים בלשון הולנדית או מה שדומה לה ורחוקים בתפיסתם ובהתנהגותם מרחק רב מיהודי מזרח אירופה. לבסוף יש עוד להעיר: נשתמר באמשטרדם מצב, שדומה שכבר היה בטל בכל יתר ערי אירופה והוא: חלקות חברי הקהילה לשני סוגים "בעלי בתים" פשוטים. את תעודת ה"בעלי-בתיות" רכש אדם או שקבלה מלידה, כשנולד באמשטרדם לאב שהיה אף הוא בעל-בית, או כשהתחתן במשפחה בעל-בתית כנגד תשלום מינימלי (לסוג זה היה שייך כותב מאמר זה שלא נולד באמשטרדם; התשלום היה עשרים וחמשה זהובים בזמני), או נרכשת תמורת תשלום גבוה (דומה למאתיים זהובים).

מחצית התושבים היהודים לא היו "בעלי-בתים" מפני שמוצאם מעיקרא לא מאמשטרדם אלא מערי השדה, או מפני שאבות-אבותיהם היו שייכים תמיד לסוג הפרוליטריון. היו קיימים הבדלים: מי שלא היה "בעל-בית" לא היה יכול לזכות בשום משרה או תפקיד בקהילה. וההפליה הייתה קיימת אף אחרי הפטירה. "בעלי בתים" נקברו בבית-הקברות "מויצרברג" המפורסם, ואילו הפשוטים בבית-הקברות "דימן" ואותו דרשן פרוליטרי, הסופר הרב ד"ר דה-הונד, דרש על זה פעם, מתוך אירוניה את הפסוק: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה". כמדומני שעתה לאחר השואה, כשנשארו רק שרידים, נתבטלה הפליה זו כליל.


תקנות ומנהגים
תקנות הקהילה האשכנזית, באשר לנוסח ולסידור התפילה, היו דומות כמעט בכל לתקנות פרנקפורט כפי הנוסח הדרום-גרמני, אבל הייתה מורגשת איזו השפעה מזרחית. אמרו את הסליחות כולן לפי ניגון אחד המוכר בכל אשכנז ופולין ולא הבדילו בנדון בין סליחה רגילה, לבין "אהבה", "רביעיה" או "שלישיה", בניגוד לערי השדה ולמערב גרמניה ודרומה וצרפת. גם לבישת הסרגנז' (קיטל) לכל אדם נשוי לא הייתה נהוגה - ולכל הפחות בזמני - כמו בערי השדה וביתר חלקי אשכנז.

מנהגים מיוחדים: הרב הראשי לא היה נכנס בבוקר לבית-הכנסת כשאינו לבוש טלית ועטור תפילין, ואינו חולץ אותם ומקפל את טליתו בתוך בית-הכנסת. חדר מיוחד היה נמצא על יד האולם הגדול, ששם היה מתעטף בטלית ומניח תפילין וחולצם.

ברוב בתי-כנסיות, גם אצל הספרדים באמשטרדם התפללו מנחה ומעריב יחד החל ב"פלג מנחה". רק בבית-המדרש "עץ חיים" התפללו מנחה גדולה. בכל בתי הכנסיות לבש שליח הציבור טלית גם במנחה ובמעריב. אך בבית-המדרש לא.

הרב הראשי לא נהג לסדר חופה וקידושין אלא לקרוביו. תפקיד זה הוטל על הדיינים... מימות הגרי"צ דינר ואילך נאסר על כל רב לקבל איזה תשלום נוסף על משכורתו. הגרי"צ דינר, שהיה מטיבו "מתנגד" וגם נדקר בצעירותו על-ידי קנאים חסידים בעיר מולדתו קראקו (כשהגן על כתבי מהרצ"ה חיות), ביטל כמה דברים, שמוצאם בחוגי המקובלים. אף על פי כן, נשארו עוד שרידים כגון "רבון העולמים) אחרי ספירת העומר (אז התפללו עם צאת הכוכבים בבתי-כנסיות מסוימים). וכן השאיר את טקס "שנוי-השם" שיש לו יסוד בגמרא ובמקרה של חולה מסוכן הפסיקו את התפילה באמצע ואפילו בשבת והיה כל הקהל נודר (נוכחתי פעם כשהפסיקו את המקהלה באמצע "לכה דודי" בבית-הכנסת הגדול). לא הוסיפו את השם "חיים" או כדומה אלא פתחו חומש או תנ"ך ונתנו את השם הראשון המתאים שנזדמן.

את תפילת מנחה התפללו בשבת בכל בתי-הכנסיות ב"מנחה גדולה" בשעה אחת או אחת וחצי. הזמן בין הצהרים לזמן התפילה היה מוקדש ל"חברה", לשיעורי תורה: בעיקר חומש עם מפרשים או לדרשה בבית-המדרש ובאחדים מבתי-הכנסיות. (בזמני היו הדרשות המפורסמות של הרב ד"ר מאיר דה-הונד ב"נייע-שול" בפני המון העם). אותו מנהג היה קיים אצל הספרדים. שם הייתה עוד קיימת "חברה" מיוחדת, שהייתה דואגת לתיקון ט"ו בשבט (שבעים מיני פירות), שנערך בצוותא.

אפשר עוד להרבות בתיאור מנהגי אמשטרדם, אבל קצר המצע מלהשתרע והרבה משותף ליתר ערי אשכנז המערבית.


החורבן
מאז פרצו חילות היטלר להולנד, החל ראשית החורבן: הגבלות, עונשי מוות על יחידים, רבנים ועסקנים, גירושים למחנות הסגר וכדומה. אחר-כך ייסוד ה"יודנראט", רישום התושבים, נשיאת הכוכב, פינוי דירות והעברה לדירות צפופות, עוצר לילה, ראשית גירושים המוניים, מרד הפועלים הגויים כאות סולידריות עם חבריהם, גירושים נוספים אכזריים, הכל למחנה וסטרבורק ומשם למחנות המוות בפולניה, עד שבשנת 1944, הוציאו מן הבניינים כל קרש וכל קורה לשם הסקה. ב- 1944 הייתה אמשטרדם כמעט נקייה מיהודים כמו בתחילת המאה הט"ז.

משבעים אלף היהודים האמשטרדמיים שרדו אחרי המלחמה כעשרת אלפים, רובם מאלה שהצליחו להסתתר או לברוח, ומיעוטם מניצולי המחנות, (רובם מברגן-בלזן וטרזינשטדט).

בית-הכנסת הספרדי נשאר בודד וערירי ברובע היהודי. מעטים היו גם היהודים, שנפשם חשקה לגור שוב באותה הסביבה. אבל הקהילות התארגנו מחדש בצורה מופתית, על פי המתכונת הקודמת עד כמה שאפשר, אם כי כל מה שהיה טיפוסי להווי העממי היהודי נעלם.

למי שהכיר את אמשטרדם בתקופת זוהרה לפני השואה, קשה להתאפק בראותו את העיר היהודית חרבה והרוסה ואין המצבות שהוקמו והשמות בהם כונו גשרים ורחובות תחליף, אבל למבקר הזר, שבא עכשיו, נשאר עוד להכיר דבר-מה ממסורתה ומעברה ועדיין שתי הקהילות שמרו על אופיין המיוחד, כל זמן שדור זה עוד חי.

מקור: http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/amsterdam.htm
הדפסה
תגובות לכתבה
שושו: → 05 ינואר 2006 - 03:07

כתבה טובה

שם : *

דואר אלקטרוני :

הודעה : *




* = חובה למלא