דף בית | יום הכיפורים
שני, 21 אוקטובר 2019

יום הכיפורים

יום הכיפורים יום כיפור ידוע כיום סליחה ומחילה. מקרא מלא הוא, לאחר תיאור עבודת הכוהן הגדול ביום זה: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויק' טז:ל).
עניין הכפרה אינו רק בגדר מצווה או הבטחה, אלא יש לנו גם תיאור היסטורי על מחילה באותו יום. המשנה בסוף תענית (פ"ד, ח) אומרת:
לא היו ימים טובים כט"ו באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות … וחולות בכרמים … וכן הוא אומר, 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, ביום חתֻנתו וביום שמחת לבו' (שה"ש ג:יא), ביום חתונתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש.
והגמ' שם (תענית ל ע"ב, וכן בבא בתרא קכא ע"א) מסבירה: "יום כפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה. יום שניתנו בו לוחות אחרונות". ורש"י שם מאריך לבאר את החשבון, כי ביום זה ירד משה מן ההר, הביא לבני ישראל לוחות אחרונים והודיע להם כי נמחל להם עוון העגל. ובלשון רש"י בב"ב שם: "בי' תשרי הוא יום הכפורים נתרצה המקום בשמחה לישראל, ואותו יום ירד משה והלוחות בידו".
לכאורה עולה מדברים אלה שמכיוון שיום הכיפורים נקבע כיום שמחה, היו הבנות יוצאות בו לכרמים, מחוללות [1] בהם ומחפשות את בן זוגן. [2]
אך לכשנתבונן נראה שלא די בסליחה כסיבה לשמחה ולמחולות. המשנה דורשת את הפסוק "יום חתונתו, זה מתן תורה", ומסביר רש"י: "יום כפורים שניתנו בן לוחות אחרונות". כלומר, הסיבה לחיפוש החתן היא לא רק בגלל שמחת המחילה, אלא בגלל שיום כיפור הוא יום חתונה; כביכול הקב"ה התחתן עם ישראל ע"י התורה, יום שניתנו בו לוחות אחרונים.
הרעיון הוא עמוק. יום סליחה הוא סיום של תהליך, סליחה על העבר, וכאמור לעיל ציין יום הכיפורים את המחילה על חטא מעשה העגל. לעומת זאת, יום חתונה הוא התחלה של תהליך - בהקשר זה תהליך של קבלת תורה, לימודה, שמירתה וקיומה, וישראל מתקשרים לקב"ה ע"י התורה, כמו שהכלה מתקשרת לבעלה.
נמצא שלא רק מחילה על העבר יש ביום כיפור, אלא גם הכנה לעתיד. ואולי משום כך נוהגים להתחיל במצוות סוכה מיד בצאת החג, בלילה (שו"ע, או"ח, סוף סי' תרכד); לא רק "כדי לצאת ממצווה למצווה" כדברי הרמ"א שם, [3] אלא גם כדי לסמל את מתן תורה וקבלתה.
אלא שיש לשאול, מדוע מקשר המדרש את "יום חתונתו" למתן תורה השני – לוחות שניים, ולא למתן תורה הראשון, בתחילת סיוון. [4] ובמילים אחרות: מדוע לא יצאו הבנות לחולל בחג השבועות, שבו התקשרנו לקב"ה במתן תורתו?
נראה לענות בשלושה אופנים:
1.      יש ליום כיפור יתרון על שבועות, שכן יש בו גם מתן תורה וגם סליחה ומחילה, ולכן דווקא ביום זה נהגו לחולל בין הכרמים. אם כי שאלת הקשר הפנימי בין הסליחה לנישואין עדיין צריכה עיון, ואולי רמז יש בדבר שבני הזוג ימחלו זה לזה על משוגותיהם. ועכ"פ בפירוש מצאנו כי "חתן - מוחלים לו על כל עוונותיו". [5]
2.      את המשך הפסוק בשיר השירים, "וביום שמחת לבו", דורשת המשנה בתענית: "זה בנין בית המקדש". ומפרש רע"ב שם: "שנתחנך ביום כיפור בימי שלמה". [6] אם כן, כיוון שהסיפא נדרש על יום כיפור, גם הרישא נדרש על אותו יום, שכן שמחו בו פעמיים; במתן תורה של לוחות אחרונים, ובחנוכת המקדש בימי שלמה. וגם בזה יש רמז כי בנישואין חונכים בני הזוג את מקדשם הפרטי, בחינת "ושכנתי בתוכם".
3.      לוחות ראשונים נשברו, ואילו לוחות שניים נשארו, [7] ועדיף לדמות נישואין ללוחות קיימים, מתוך ציפייה שיתקיימו לעד. [8]
הקשר שבין יום כיפור לתורה מאיר באור חדש את המנהג לתקוע בשופר בסופו של יום הכיפורים. וז"ל הטור: "ותוקעין תשר"ת זכר לתקיעת היובל שהיתה ביום הכיפורים". טעמים נוספים הובאו בבית יוסף שם. [9] לאור האמור לעיל אולי אפשר להציע טעם חדש למנהג זה.
      במתן תורה נאמר: "השמרו לכם עלות בהר … במשֹך היֹבל המה יעלו בהר" (שמ' יט:יב-יג). אומר רש"י: "כשימשוך היובל (=שופר של איל) קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת קול, וכיון שאסתלק הם רשאין לעלות".
מתי קרה הדבר?
בפרשת 'כי תשא', כאשר ה' קורא למשה לעלות להר סיני, לאחר מעשה העגל, נאמר שוב "ואיש לא יעלה עמך … גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (לד:ג).
הגמ' בביצה (ה ע"ב) דורשת מכפל הפסוקים כי דבר שנאסר במניין - צריך מניין אחר להתירו. אין כאן המקום ללימוד הסוגיה, ונתעכב רק על השאלה: מתי הותרו לעלות?
מעיון בראשונים עולות שלוש שיטות:
א. לפי רש"י בביצה שם - ממתן תורה שכנה שכינה בתוך ענן על ההר עד ר"ח ניסן (או כ' באייר, ראה רש"ש). וצריך לומר כי בסוף הזמן נשמעה תקיעה גדולה כסימן לסילוק השכינה (ראה גם רש"י שמ' יט:יג). ונראה כי לאחר מעשה העגל או שהענן לא הסתלק מן ההר, או שאף אם הסתלק לא הורשו לעלות ללא "משוך היובל". [10] וצריך לומר כי הציווי "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא", שלכאורה היה מיותר, שכן עדיין באיסורם עמדו, לא בא אלא כדי שנלמד מן הפסוק "במשך היובל" את הכלל של "כל דבר שבמנין".
     ב. לפי תוס' שם - נאסרו והותרו, ושוב נאסרו והותרו (ראה צל"ח). אמנם לא הותרו ביום מתן תורה עם פסוֹק קולות השופר, אלא עם סילוק השכינה, כנראה בי"ז תמוז, שכן בסוף פרשת משפטים נראה שעדיין היו אסורים לעלות כל עוד לא ירד משה, ובייחוד לדעה כי פרשה זו נאמרה לאחר מתן תורה. ושוב נאסרו בעלייה השלישית של משה, בר"ח אלול, עד יום כיפור, שבו ירד משה עם לוחות אחרונות. כלומר האיסור לעלות הוא בשל מסירת התורה בהר, ובלשון המאירי: "רעִיית הבהמה לא נאסרה שם אלא לקדושת התורה".
    ג. לפי הרמב"ן עה"ת (שמ' לד:ג) - משנאסרו לא הותרו עד שניתנו לוחות אחרונות. ובר"ח אלול, כנראה, הוחמר האיסור על העלייה. ונראה כי לאחר יום כיפור עברה השכינה לשכון בענן באוהל מועד ואח"כ במשכן (ועי' בצל"ח שהתקשה בזה לפי רש"י), ושוב לא הייתה קדוּשה בהר. וכן מובא באבן עזרא (שמ' יט:יג) בשם הגאון.
      ואם כן לפי תוס' ורמב"ן אולי מכאן מקור לתקיעת שופר שבסוף יום כיפור, כזכר לסילוק שכינה לאחר מתן לוחות אחרונות.


[1]    אפשר שגם ביום הכיפור הראשון, שבו שמחו על מחילת עוונם, חוללו בני ישראל, והיה בזה משום תיקון המחולות של מעשה העגל. ואולי יש קשר בין מחול למחילה, וכשם שהמחול הוא כמעגל שבו חוזרים לנקודת ההתחלה, כך המחילה מחזירה למצב שלפני החטא.
[2]     יש אומרים כי הסיפא של המשנה:"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים" מוסב רק על ט"ו באב, ראה משנת שלמה (לרש"א ורטהיימר) תענית שם. ובתפארת ישראל על המשנה שם מבואר שביום כיפור קראו הבנות ("בחור שא עיניך") בכוונה אחרת, ולא עסקו בשידוכים, עיי"ש. וראה עוד ירושלמי כתובות פ"ב ה"א ויד תמר שם.
[3]    בשערי תשובה שם מובא בשם 'אליה רבה' שאין לגמור בניין הסוכה לפני יום כיפור, וזאת על-פי המדרש: "למה אנו עושים סוכות אחר יוהכ"פ, שמא יצא דיננו לגלות". אך אפשר גם לומר שרוצים לסמוך מצוות סוכה (ובתורה נזכר גם בניין – תעשה לך) לקבלת תורה של יום כיפור. ויש להזכיר בהקשר זה את האמור באיגרת הרמב"ן: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".
[4]    אכן יש שפירשו את הדרשה כמכוונת למתן תורה של סיוון, כך משמע ברש"י על שה"ש ג:יא.
[5]     ראה ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג ורש"י בר' לו:ג.
[6]    וכ"ה ברש"י על הרי"ף שם. אמנם יש שפירשו אחרת; הכוונה לחנוכת המשכן בשמיני למילואים – רש"י על שיר השירים שם, או שהכוונה לט"ו באב – מהרש"א בתענית שם. אך נראה שרע"ב רצה לקשור גם דרשה זו ליום כיפור, שבו עוסקת המשנה לעיל.
[7]    אמנם ארון ולוחות עמו נעלמו, ובעזה"י יימַצאו. ואולי גם בני הזוג צריכים לחפש שלומם וטובתם איש אצל רעהו בידיעה שימצאום, כמו שהלוחות עתידים להתגלות.
[8]    שמעתי מאמו"ר זצ"ל רעיון נאה על הפסוק "פסל לך" (שמ' לד:א) - משלך (רש"י שם). לוחות ראשונים שניתנו מלמעלה, נשברו. אך לוחות שמשה עצמו פסלם, ולא קיבלם כמתנה, יקשה עליו יותר לשברם. כך גם בנישואין; בני הזוג צריכים לעמול ולהשקיע בקשר, ולא להתייחס אליו כמתנת חסד.
[9]    נזכיר בקצרה; איתא במדרש במוצאי יוכ"פ בת קול יוצאת לך אכול בשמחה לחמך; להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו; לומר, נצחנו את השטן; לפי שהשכינה עולה למעלה מז' רקיעים ואח"כ שמע ישראל … תוקעין משום הכתוב "עלה א-להים בתרועה".

[10]     אפשר שהיה בזה סימן שאין נתק גמור, וראה רש"י שמ' לב:י.

הדפסה
תגובות לכתבה

עדיין אין תגובות!

שם : *

דואר אלקטרוני :

הודעה : *




* = חובה למלא