חנוכה - המאמינים ניצחו
תמיד טוב שיהיה חג שבו אוכלים סופגניות. אבל לא רק בגלל זה קיים חנוכה. יש עוד כמה סיבות. וחוץ מזה, הנסיבות שבהן נוצר חג החנוכה מזכירות יותר מדי את מה שעובר עלינו עכשיו.
הסיפור של חנוכה מתחיל הרבה לפני נס פך השמן. הוא מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון. הופעתו של אלכסנדר, ציינה שינוי בתשתית התרבותית של העולם. הוא הביא איתו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצירת תרבות כלל-אנושית. מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יציבה.
באותה תקופה, התרבות היוונית סימלה בעולם את הקידמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את השירה, את האמנות הפלסטית ואת תרבות הגוף. השלטת התרבות הזאת על העמים שהיו נתונים תחת שלטון אלכסנדר, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, וזו קסמה להמונים.
בשנת 300 לפני הספירה, אחרי מות אלכסנדר, התחלקה ממלכתו בין שלושת שרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס על סוריה, עיראק, פרס, אפגניסטאן, פקיסטאן וחלקים מהודו.
ארץ-ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות ועברה מיד ליד כמה פעמים. מרבית 100 השנים הראשונות היתה בשלטון תלמי, ובשנת 200 עברה לשלטון סלבקוס, שנגדו מרדו היהודים 37 שנה אחרי-כן. אולם התרבות ההלניסטית היתה השלטת בשתי הממלכות, והוסיפה לחלחל ולבסס את עצמה כתרבות האחת, האוניברסאלית.
בלב האוקיינוס האנושי שקיבל על עצמו את התרבות היוונית, היו רק ירושלים ויהודה כיס גיאוגראפי קטן, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל במצרים לתרגמה ליוונית. תרגום זה ידוע בכינויו 'תרגום השבעים'.
אף-על-פי-כן, חכמי ישראל חששו מפני קירוב לבבות זה. ואכן, צדקו. אט-אט החלה להתפתח בתוך העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. עם הזמן חילחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השיכבה הגבוהה אימצה את תרבות יוון, שהיתה כרטיס-כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול. עם זאת, רוב העם נשאר נאמן למורשת אבותיו.
עם הופעת אנטיוכוס השתנה המצב. העם הקטן, שישב על צומת-דרכים אסטרטגי ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון, ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח לו. את הכוהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים נהפכה ל'פוליס' - עיר-מדינה יוונית. מוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה.
מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה. ההתייוונות חגגה. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות שאבד עליהן כלח. את עצמם החשיבו כנושאי דגל הקידמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים ו'פאנאטיים'.
בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור את השבת; אין לערוך ברית-מילה; אסור להקריב קרבנות, ועוד. אולם באופן פאראדוקסאלי, דווקא הגזירות הללו, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולנצחונם של נאמני התורה.
המרד פרץ במודיעין, כפר של כוהנים ממשפחת החשמונאים. בראש הכפר עמד מתתיהו בן יוחנן, ולו חמישה בנים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. קבוצת יוונים צרה על הכפר וריכזה את תושביו במרכזו. היוונים הקימו מזבח אלילים. מפקד הצבא פנה אל יוחנן וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח. יוחנן סירב. אחד המתייוונים קם וניגש להקריב חזיר על-גבי מזבח האלילים. מתתיהו הזקן לא היסס. הוא התנפל על המתייוון וכרת את ראשו. חמשת בניו ושאר העם שניצבו מסביב, התנפלו על החיילים היוונים. המרד החל.
משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. לא היה להם מה להפסיד. הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות עליהם. אט-אט הצטרפו אליהם אחרים. אנטיוכוס דחק אותם אל הקיר, והם יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית.
במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן. בנו, יהודה, מונה למפקד. הוא ניהל לוחמת גרילה קלאסית. פגע-וברח. החשמונאים נחלו נצחונות קטנים, אך חשובים. המוראל בכפרי היהודים עלה. רבים הצטרפו אל שורות יהודה. בהמשך נערכו גם קרבות פנים אל פנים מול היוונים. צבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו.
יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית-המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו את הדרך אל הבירה. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו - למעלה מארבעים אלף חייל - גבר צבא החשמונאים הדל והעלוב. הדרך לירושלים נפתחה.
החשמונאים מיהרו אל בית-המקדש. הם מצאו שם הרס וחורבן, פסלים ואלילים. בכ"ה בכסלו, שנת ג'תקצ"ה, 165 לפני הספירה הלועזית, נערכה חנוכתו המחודשת של המזבח. זה גם היה היום שבו נמצא פך שמן קטן, חתום בחותמו של הכוהן הגדול. נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים.
בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות אמונתם העזה נשארנו עם יהודי ויכולנו לחזור אל ארץ אבותינו.
ובעצם, ההיסטוריה חוזרת, רק שאת התרבות ההלניסטית החליפה התרבות המערבית. חומר למחשבה.
בואנה ישש לכםם אחלה אתררר פששש.. אתר בןן זונהה