דף בית | מדינה מסובכת, חומר טוב
שבת, 7 דצמבר 2019

מדינה מסובכת, חומר טוב

מדינה מסובכת, חומר טוב

לפני כ-20 שנה שלחה אלי דרקס מכתב למשרד התרבות ההולנדי ולעיריית אמסטרדם. היא היתה אז רק בת 28, אבל החליטה שהיא רוצה להקים בעיר פסטיבל שנתי שיציג סרטים תיעודיים מכל העולם. דרקס, בוגרת לימודי ספרות, קולנוע ותיאטרון באוניברסיטת אוטרכט, צברה ניסיון בפסטיבל קולנוע אחר שהציג סרטים עלילתיים, ארוכים וקצרים, והרגישה שהגיעה העת לייסד בהולנד פסטיבל שיוקדש ליצירה תיעודית.

משרד התרבות ועיריית אמסטרדם נענו להצעה, והפקידו בידיה את המימון לפרויקט. כך, ב-1988 הקימה את IDFA, הפסטיבל הבינלאומי השנתי של אמסטרדם לקולנוע תיעודי. בשנתו הראשונה היה הפסטיבל ההולנדי צנוע וקטן - הוא משך רק 2,000 צופים, הוצגו בו לא יותר מ-60 סרטים, ומספרם של האורחים מחו"ל שהוזמנו להשתתף בו הסתכם ב-15.

שני עשורים חלפו, מים רבים שטפו את תעלות אמסטרדם, וכיום נחשב IDFA לפסטיבל היצירה התיעודית החשוב בעולם. בכל שנה מוזמנים להשתתף בו כ-2,500 אורחים, מוקרנים בו 250 סרטים ונמכרים כ-130 אלף כרטיסים. לצדו של הפסטיבל היוקרתי פועלים שלושה גופים שתורמים אף הם למיצובו כאחד המוסדות התיעודיים המשפיעים ביותר בעולם: פורום שמפגיש יוצרים עם אנשי תעשייה כדי לסייע בפיתוח סרטים, שוק שמסייע לבמאים למצוא מפיצים לסרטיהם ולמכור אותם לגופי שידור, וקרן שתומכת ביוצרים שפועלים במדינות בעולם השלישי.

כל תגובה עדיפה על שתיקה

דרקס באה בסוף השבוע לישראל כאורחת פסטיבל "דוקאביב", המתקיים בימים אלה בסינמטק תל אביב, והשבוע היא תאפשר גם לקהל המקומי טעימה מסרטי הפסטיבל ההולנדי. לרגל 20 שנה לקיומו, החליטו ב"דוקאביב" להקדיש לו מחווה מיוחדת, שבה יוקרנו סרטים שבחרה דרקס.

"הולנד מפורסמת במורשת של קולנוע תיעודי, לא עלילתי", מנסה דרקס להסביר כיצד הצליחה לשכנע את הרשויות להעניק לה כסף לייסוד הפסטיבל. "בהולנד רואים חשיבות רבה בקולנוע תיעודי. אנחנו טובים בזה. אנחנו לא צ'כוב, לא כל כולנו לב ונשמה. ההולנדים אוהבים להטיף מוסר לעולם, לומר לכולם איך הם צריכים להתנהג", היא צוחקת.

סוד ההצלחה של הפסטיבל, לדעתה, הוא הדיאלוג עם הקהל. "אנחנו תמיד מזמינים את הבמאים של הסרטים, ואנחנו נותנים מקום לשיחות, מעודדים אנשים להשמיע עמדות שונות, מקדמים בברכה החלפת דעות ואפילו ויכוחים. הצופים שמגיעים לפסטיבל שלנו אוהבים לדבר, להביע דעה, אפילו לכעוס על מה שהם רואים על המסך".

גם הבמאים יוצאים נשכרים מהגישה הזאת, היא מסבירה. "הם מקבלים תגובות על היצירה שלהם, שומעים מה יש לצופים לומר על הסרט. כשסרט תיעודי משודר בטלוויזיה, השידור יכול לעבור בדממה, בלי אף תגובה, ופשוט להתפוגג ברגע שהקרנתו מסתיימת. זה הכי גרוע. גם אם הצופים כועסים על הסרט או מותחים ביקורת על הבמאי, זו עדיין תגובה, והיא עדיפה על שתיקה. וחוץ מזה, אני חושבת שאנשים פשוט אוהבים לבוא לאמסטרדם, מרגישים נוח בעיר הזאת".

כשהיא נשאלת מה השתנה בקולנוע התיעודי ב-20 השנים האחרונות, היא אומרת שבימים ההם היו מעט מאוד סרטים תיעודיים. "בטלוויזיה לא הרבו אז להקרין יצירות תיעודיות, ובטח שלא בבתי קולנוע. היום המצב השתנה. בטלוויזיה אפשר לראות הרבה מאוד יצירות תיעודיות, וחלקן מגיעות גם לקולנוע. בהולנד, למשל, מגיעים מדי חודש לקולנועים שישה או שבעה סרטים תיעודיים.

"לפני 20 שנה רוב הסרטים התיעודיים נוצרו בעיקר לטלוויזיה, ואילו היום יש סרטים, כמו אלה של מייקל מור ואל גור, שמיועדים מראש למסך הגדול ומצליחים מאוד בקופות. מבחינת ז'אנרים, בשנות ה-90 היה גל גדול של סרטים אישיים, של במאים שהעמידו את עצמם במרכז הסרטים שלהם, ודיברו על עצמם ועל המשפחה שלהם ועל הכלב שלהם, כל הזמן אני ואני ואני. לשמחתי, היום נעשים כבר הרבה פחות סרטים כאלה".

חומת ההפרדה כטיזר

בפרסומים הרשמיים של IDFA מצוין כי הסרטים המוצגים בפסטיבל נבחרים על פי הצלחתו של היוצר להציג את נקודת מבטו בסרט בכלים קולנועיים יצירתיים. הלקטורים שבוחנים את אלפי הסרטים שנשלחים לאמסטרדם מדי שנה מחפשים סרטים מסקרנים או חדשניים מבחינה קולנועית. אבל דרקס אינה מכחישה כי בבחירת הסרטים מופעלים גם שיקולים פוליטיים.

"אני אדם פוליטי, וגם הפסטיבל שלנו פוליטי יחסית לפסטיבלים אחרים. אנחנו מאמינים שחייבים ליצור דיאלוג, שחייבים לשבת ולדבר. סרטים אולי לא יכולים לשנות את העולם, אבל הם יכולים לגרום לאנשים לחשוב, וזה מאוד חשוב", היא אומרת. מיד לאחר מכן היא נזכרת בסרט הפתיחה של פסטיבל "דוקאביב" שבו צפתה ערב קודם לכן, "שלוש פעמים מגורשת". הסרט, בבימויה של איבתיסאם מראענה, מספר על פלשתינאית מעזה שנאבקת כדי להשיג חזקה על ילדיה, שנותרו ברשות בעלה הישראלי שגירש אותה. "ההחלטה לפתוח פסטיבל עם סרט כזה היא החלטה אמיצה", אומרת דרקס.

היא מספרת שהמפגש הראשון שלה עם הקולנוע הישראלי היה קשה. "ב-1992 החלטתי להכין לפסטיבל מחווה לקולנוע תיעודי מפלשתין וישראל. באתי לירושלים כדי לנבור בארכיון ספילברג, ומצאתי שם סרטים יפהפיים, ולאחר מכן נסעתי לצרפת, לארכיון אש"ף, וגם שם מצאתי סרטים מרתקים. צירפתי את כולם יחד לתוכנית שנקראה 'פלשתין ישראל 1902-1992', אבל אז קיבלתי טלפון ממשרד החוץ הישראלי, שטען שהמחווה הזאת היא למעשה הכרה בקיומה של מדינת פלשתין וביקש ממני לבטל את התוכנית.

"לאחר שסירבתי, שלח המשרד מכתבים ליוצרים ישראלים והודיע להם שאם ישלחו את סרטיהם להשתתף בפסטיבל, יהיו לכך השלכות תקציביות על פרויקטים עתידיים שלהם. אבל בסופו של דבר כל היוצרים הגיעו, גם הישראלים וגם הפלשתינאים, נהנו, דיברו זה עם זה, שתו ביחד, התיידדו, וזו היתה הצלחה גדולה. באותו זמן היתה הרגשה שהשלום במזרח התיכון קרוב יותר מאי פעם, באמת האמנו שהסכסוך עומד להיגמר".

היום נראה שהפוליטיות של IDFA היא אחד הגורמים לפריצת הדרך המשמעותית שרשם בשנים האחרונות הקולנוע התיעודי הישראלי. הסכסוך הישראלי-פלשתיני עומד במרכז יצירתם של רבים מבין יוצרי התעודה הישראלים והפלשתינאים, והפסטיבל ההולנדי הציג בשנים האחרונות עשרות סרטים מכאן. "למרות ההתחלה הקשה שהיתה לי עם ישראל, מאז הצגנו הרבה סרטים יפים של ישראלים", מסכימה דרקס. היא מזכירה בסיפוק את הוויכוחים העזים שעורר ב-2003 "מחסומים", סרטו של יואב שמיר, הישראלי היחיד שזכה בפרס הגדול של הפסטיבל; והיא מספרת כיצד כמעט לקחה סצינה קצרה המתרחשת ליד חומת ההפרדה מתוך "גשר על הוואדי", סרטם של ברק ותומר הימן, ושלחה אותה בתפוצה המונית דרך הטלפון הנייד כטיזר לפסטיבל האחרון (בסוף ויתרה על הרעיון כי הבינה שצעד כזה עלול להביא לקריסתם של טלפונים רבים).

בכל שנה, לדבריה, נשלחים לפסטיבל כ-200 סרטים מישראל. "במהדורות החדשות בטלוויזיה מוצגים פרגמנטים, חתיכות קטנות של מציאות, אבל אנשים רוצים לדעת יותר על מה שמתרחש במזרח התיכון. סרטים תיעודיים יוצרים תמונה עמוקה יותר, שלמה יותר ומורכבת יותר של המציאות", היא אומרת.

האם מדינות שהמצב הפוליטי-חברתי שבהן סבוך הן קרקע פורייה יותר ליצירה תיעודי? "אני לא אוהבת להודות בזה, אבל זה בהחלט עוזר. במדינות כאלה יש יותר חומר לסרטים. ואולם, למרות אהבתי העזה לקולנוע, מובן שאני מעדיפה שהמצב יהיה טוב והסרטים יהיו מחורבנים".

מקור הכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/839549.html

הדפסה
תגובות לכתבה

עדיין אין תגובות!

שם : *

דואר אלקטרוני :

הודעה : *




* = חובה למלא