דף בית | צבעוני ישראלי
חמישי, 28 מרץ 2024

צבעוני ישראלי

צבעוני ישראלי - טור שבועי המשלב חוויות, הרגשות, רגשות, מחשבות ותהיות. מתוך עולמה הפנימי של ישראלית בארץ הצבעונים.

מאת: גלי.ג
ישראלית המנהלת רומן ארוך, מתיש אך מהנה עם הממלכה הכתומה. עם שתי רגלים יציבות על הקרקע ונשמה אחת המחפשת את דרכה לארץ הקדושה.


עולם הולך ונעלם... (12-04-2013)
עולם שמתחדש, וממהר בכדי לא לאחר להמצאה חדשה, למטרה חדשה, להרגשה שונה ולמראה צעיר יותר.
עולם מלא בעוד ועוד אנשים שחושבים על רעיונות חדשים שישפרו לנו את החיים הקיימים ויובילו אותנו בדרך הנכונה אל האושר והנחלה.
אנחנו נוסעים למקומות שונים, לראות ולחוות דרכי חיים בריאים ומלאים. אנחנו מתחדשים ומטהרים את נפשנו ואת גופנו, נואשים למצוא את שאבד לנו, את חשק הנעורים ומראות רעננים.
אוכלים בריא יותר שזה ירוק יותר. שומעים אנשים חכמים יותר שנותנים עצה טובה יותר. קוראים מאמרים שונים על חוויות. אנשים רבים שאיבדו ובעקבות שינוי כלשהו שבו ומצאו.
אנחנו תוקעים עיניים חלולות במסך הענק בסלון הקטן. לא יודעים באיזה בית של איזו משפחה אנחנו מתארחים הערב והפעילות הגופנית היחידה היא הזזת הראש מצד אחד לצד האחר של המרקע.
ואז יושבים מול המסך הקצת יותר קטן של המחשב ששם הפעילות הגופנית מתרכזת בהזזת עשרת אצבעותינו במהירות אין גבולית במטרה נעלה לא פחות והיא חיפוש בן הזוג האבסולוטי בתוך ים של פרצופים צעירים מחייכים בפה מלא שיניים צחורות, חולמים על פמלה ונופלים לתחתית ללא בור אך ממשיכים במירוץ כי לא נולדנו להפסיד את מה שאולי מחכה לנו בצד השני של האוקינוס. אנחנו קופצים מחוג להרצאה, ממסעדה להופעה, ממסע קניות בברצלונה ועד מציאת שבט ה.... בקולומביה. בין צעדה למירוץ אנחנו ממלאים את בטננו בפחמימות ומרוקנים את כיסנו בקניות. אנחנו יושבים במשרד מול מחשב מהבהב, מביטים דרך חלון ענק ולא רואים דבר. רק חלל כחול והרבה פיח לבן. אנחנו רוצים אבל מרוב השפע לא יודעים את מה בדיוק אנחנו מחפשים.
ואני יושבת בחדרי הקט, חושבת על הקצת ועל דרכי אל האושר שלא היתה קלה ובטח לא חמה אבל אמיתית וישרה. בלי מחדלים ופוזות. ומברכת על בריאות ילדיי ועל חוזק הוריי ועל אהבת חיי שהחזירה אותי אל הטבע הפשוט והטהור שממנו אני שואבת את נעוריי ושמחת חיי.
וכן, גם אני תוצר של העולם הזה וכן גם אני רוצה ומחפשת, אבל הפעם בצניעות שעוזרת לקלילות. והחלומות שלי מתרכזים בבית קטן בערבה עם גינת ירק צמודה אבל מסתפקת כרגע בבית קטן בעיר, בצמחי תבלין מנשקים חלון ומוקפת במרחבים ירוקים עד אין סוף.


זהו הפרק האחרון בסידרה של 10 קטעים שכתבת לנו בהתנדבות גלי. ג ישראלית שחייה בהולנד. אנחנו רוצים להודות לה מקרב לב על הרצון הטוב לשתף אותנו , ומקווים שיום אחד ניראה את כל הקטעים והסיפורים מרוכזים בספר!




עוגה עוגה עוגה... (05-04-2013)


יש אנשים שמאמינים באלוהים, יש אנשים שמאמינים בניסים ויש אנשים כמוני שמאמינים במתוק שבחיים.
העוגה: מהפשוטה ועד ההדורה. מהשטוחה ועד היכל ההכתרה. כהות, בהירות וכל הגוונים שביניהן.
הלכתי לאורך רחוב ראשי וחיפשתי את ההיכל שלי, ועברתי על פני זכוכיות נוצצות שבתוכן ליקק הקרם את שפתו והדובדבן רקד פעם עם דומדמנית ופעם עם אוכמנית.
והמרציפן עומד בגבורה ומעביר מבט רציני על הקולקציה. והקצפת מעפעפת מתפנקת. הצורות והטעמים משתנים אך הריחות לנצח נשארים. נושאים בקו פתלתל את הזיכרון.
נכנסתי להצית תשוקה של פעם בבית קפה מצהיב מעשן הניקוטין. החך התעוררה לחיים והלשון השתוללה בפנים.
כסאות עץ חורקים ומגשי מתכת עמוסים קיבלו את פי הפעור.
בעלות המקום, דודות מהודרות בסינורים צחורים ממלאות שקיות שמיד הופכות לחמות למבקשים להביא לביתם מעט טעם וריח. ועל המגשים נשארים רק הפירורים, ואת מה שנדבק אחר-כך מגרדים.
נס-קפה בכוס זכוכית. לא מאג ולא מגה. לא ארוך ולא קצר. לא גדול ולא גדול מאוד. לא עם קצפת מעל ולא עם נטיפי קקאו מובחר בפנים. רק כפית נס, שלושה רבעים מים חמים ומעט חלב טרי מהקרטון.
ואז הדילמה, איזו עוגה תזכיר לי את סבתא ותריח כמו אמא. איזו עוגה תרחיק אותי למחוזות של פעם רק להפעם.
שמרים או בחושה. עם קרם או רק לטבילה חטופה. בצק עלים, פרחים, פילו או מילו.
לבסוף בקושי רב ולבטים רבים נפלה הבחירה. עוגת שמרים עגולה, ממולאת בגבינה קשה אשר במרכזה צימוק יחיד ומיוחד. עוגה פשוטה לכאורה בלי אפקטים מיוחדים. עוגה צנועה ולא נדחפת לפנים. עוגה שמחזירה אותי אל ימים רחוקים, חמים ואיכותיים.





אביב (כמעט) הגיע, פסח בא! (21-03-2013)


ניצנים צצים על ענפי העצים, אדום החזה שורק והפשוש עונה, החנויות עמוסות בביצים... משוקולד, בכל הצבעים והגדלים.
צבעים מרגיעים בצהוב, תכלת וורוד שולטים בכל פינה ואנשי ארץ הצבעונים מייחלים לשמש מחממת ולטמפרטורות שישברו את מחסום הקור.
ואני במטבח ביתי אשר בניכר, מזמזמת מנגינות אביב וטורחת על מנות החג.
והמנות כמו כל שנה גודלות ומתרחבות, כמעט כמו אלה שאוכלים מהן.
למרות ההבטחה שהשנה לא אכין כמויות כמנהג אם יהודיה טיפוסית, ולא אשתולל עם מצרכים תמוהים לשאר הסובבים, ספרי המתכונים ואתרי הבישול פתוחים למהדרין, והתפריט הולך ותופח, עולה ומתרחב.
ובעוד זמן קצר בארץ הצבעונים תסב משפחה ישראלית מורחבת אל שולחן החג הערוך לפי כללי המסורת והטעם האישי.
צבוע צבעים נועזים ומאירים, מדיף ריחות מור וקינמון, עמוס בירקות מקומיים מעוטרים בפירות מארץ רחוקה, משדר כוח וניצחון ומשאיר אחריו שובל ריחות משכרים.
אהובי ואני ביחד עם ילדינו נחגוג את חירותינו: החירות לאכול עוד ועוד כל עוד היד מסוגלת לשלם.
נחגוג את היותנו משפחה ישראלית גדולה, מאוחדת וגאה למרות ועל אף היותה בארץ זרה.
נחגוג את חג פסח בשירי חג בעלי ניחוח אביבי ונקרא סיפורי גבורה עם פרקי חוכמה.
ונאחל לשנה הבאה בארץ הקודש הבנויה!


חג שמח וטעים!





בוקר של חיוכים (15-03-2013)


מתעוררת בשעת בוקר מוקדמת לקול צלצול אין סופי של המעורר, גוררת גוף כבד מעוד לילה סוער לעבר החלון, צופה בעוד יום אפור ועגום, עוברת דרך המראה המדגישה קו חוצה שומרון נוסף, מרגישה את העגמומיות הולכת ומתחזקת. פותחת את המקרר וחשה מכת קור הולמת, מכינה כוס אספרסו מר ומצטמררת, עוטה אין ספור שכבות צמר, אוספת כוחות, נושמת עמוק וזורקת את עצמי אל עוד יום קפוא מלא שמש!
ושם, במרכז הכפר, בין אנשים מתרוצצים, מחפשים מחסה חם בתוך החנויות נתקלת אני ב-HOI הראשון (מילת ברכה הולנדית טיפוסית) מאדם זר לחלוטין, או אולי לא? אולי הוא מכיר אותי, אחרת למה יברך אותי בשעת בוקר בלתי מיוחדת זו. וכשאני ממשיכה בדרכי הלא ברורה שומעת אותי עוד HOI שכזה, וגם את האשה הזאת איני מכירה. אבל משהו מוזר ביותר מתחיל להתחולל בי. שרירי פניי שהיו מכווצים ללא פשרה החלו להפשיר וירדו למצב ניוטראל וזווית הפה הימנית החלה לעלות מעט במעלה ההר במין רבע חיוך.
ואז, בכניסתי אל חנות האוכל בירכה אותי הבחורה שסידרה את הירקות והוסיפה חיוך מאוזן לאוזן, וכל מי שנקרה בדרכי הוסיף עוד חיוך ובקופה חיכו לי בסבלנות חיוכית ואז הודו לי על תרומתי לכלכלת החנות בהוספת עוד חיוך וברכת הדרך.
יצאתי החוצה אפופה בחיוכים שדבקו אלי מכל עבר. כבר לא היה לי קר כל-כך ונשמתי חום של שמש. החיוך שלי תפס תאוצה והשתלט על פניי וכל אדם שנקרה מולי קיבל ממני את ה-HOI הנצחי.
איך מילה כל כך כבדה בשפה העברית (אוי ואבוי) ובשפה האידיש (אוי וייז מיר) הופכת בשפה ההולנדית למילה שמאירה את היום ומחברת בין זרים. גורמת לחיוך זעיר לגבור על עגמומיות כבדה ולצאת ליום חמים יותר גם אם המעלות מתעקשות לגעת במינוס.
לתשומת לבכם באשר אתם!
HOI





יש בעיר מסיבה... (07-03-2013)


בארץ הצבעונים חוגג העם הנבחר את אין סוף חגיו בצוותא.
במילים אחרות, שארית הפלטה אשר בגולה מתקבצת אין ספור פעמים במהלך השנה, וזוכרת את נהרות בבל.
אחרי 100 שנות בדידות החלטתי לשאוף אויר קר, לעשות צעד תימני ולצאת אל אחי גיבורי התהילה אשר בעיר הבירה למסיבת חג.
מוסיקה של כל תקופות חיי הרבות בשעה אחת, ונענועים מקריים של אברים שונים בכמעט עלטה מוחלטת הם לא בדיוק כוס היין שלי, אבל הסקרנות גברה על החתול ויצאתי עם אהובי לדרך.
ושם בבר אפל בסוף הדרך, התקבצו מראות וקולות של אנשים בכל הגילאים והמינים.
אנשים שהתחברו אחד לשני מכורח הנסיבות או בגלל תשוקות עזות.
חלקם חיים בהרמוניה זה לצד זה, חלקם שולפים ציפורניים זה מול זה, בקיצור שבט אחים גם יחד.
עיניים מזוגגות מאין ספור משקאות משכרים מגששים באפלה, גופות חשופים מבקשים תשומת לב גברית, צלילים מכאן ומשם שזורים זה בזה כמו עבודת מקרמה.
פסעתי בחושך המנוקד בהבזקי אור מבהילים כמו בזמן מלחמה, נסחפת אחרי אחי לקרב. מחפשת פנים להבנה ובן אנוש לשיחה, תרה אחר אהובי הרועה במרחב.
לבסוף מצאנו זה את זו, יצאנו מרחוב הנשמות התועות ונכנסנו אל בית הערבה, שם מצאנו זה עם זו נחמה, בארץ זרה.






לתפארת ארוחת הבוקר (28-02-2013)


אחרי ארוחת השבת, צלילי העוד והחום שבפנים, החליטה אם הבית שמעט אויר קריר, רוח שורקת ופתיתים לבנים שיורדים משמיים בתפזורת יאזנו את חייה בחורף הבלתי פוסק שבארץ הצבעונים.
וכך בבוקר חופשי בהחלט כשהאור המשמעותי ביותר בוקע מהחנויות המוארות בשלל צבעים, עמוסות בכל מה שחשקה נפש אשה, יצאתי עם חברה מקומית מאוד לבדוק את הסחורה.
הקור העז ומצב היורו לא עושים רושם על האזרח ההולנדי הממוצע שנחוש להלך סחור סחור בתוך עם רב ולקשקש בשללו.
חברתי ואני החלטנו להצטרף אל הטרנד: כניסה ויציאה מהקור אל החום וחוזר חלילה עד שחברתי פלטה את הצעת היום: הפסקת ארוחת-בוקר.
ארוחת-בוקר בהולנד? על זה עוד לא שמעתי. ארוחת בשר, תפוחי-אדמה וירק בדרך כלל ישר מהשקית ללא טיפול קוסמטי כלשהו שמעתי. וגם על פרוסת-לחם עם פרוסת גבינה צהובה או פרוסת נקניק שמעתי. וגם על שתי עוגיות לצד הקפה או התה שמעתי. אבל ארוחת-בוקר ?!
בקיצור בתור ישראלית רעבה, לא תהיתי עוד זמן רב לפשר צירוף מילים מוזר זה. בטני התחילה לצאת במחולות ועיניי הסקרניות סקרו אין ספור סוגי לחמים אשר נאפו במקום והדיפו ריחות אפיה לכל עבר, מבחר גבינות מהרפת והדיר, ריבות מנצנצות בשלל גוונים, ביצים שיצאו בריקוד על מחבתן וירקות בשלל צבעים וגדלים...עד שנכנסנו ל-Hema אותה חנות כלבו סימפטית שמציאה לקהל המקומי הידוע בחסכנותו ארוחת-בוקר ביורו אחד בלבד!
ושם בין תשע לעשר בבוקר מציע דלפק עמוס צלחות, שליש בגאט לבן שבתוכו תקוע רבע אומלט קר ועליו זרקו משהו שניראה מאוד לא כשר ושומני, קרואסון עם קמצוץ ריבה וספל קפה שידע ימים חומים יותר.
וכך בתוך תור נרגש ונדחף של הולנדים נחמדים במיוחד, מגירי ריר ולהוטים לקבל את עסקת היום, עמדתי גם אני. אני שזוכרת את ארוחות הבוקר הישראליות העמוסות מכל טוב הארץ, התכווצתי למראה הגסטרונומי העלוב ביותר שאי פעם ראיתי ועוד יותר למראה אנשים מכובדים ( לפי מראם ודיבורם ) שלקחו את מגש הכסף ביראת כבוד בתוספת חיוך של שביעות רצון אין סופית.
ואני חשבתי על היורו המתהפך עכשיו בכיסם, למראה מעורר רחמים של ביצה שטבחו בה יותר מדי פעמים, מוטלת חסרת חיים בתוך חתיכת בגאט שידע ימים אפויים יותר וספל קפה דלוח. ראוי לציין שרק הקרואסון נשאר זקוף ומוצק בתוך החברה המפוקפקת שבה הושם.
וכך בתוך חדר אוכל רחב עד אין סוף, עמוס אנשים מחויכים ומרוצים, ישבתי עם חברתי המתמוגגת עם כל ביס, והרגשתי עם אחד, מטרה אחת וקרואסון.







השבת כבר נכנסת... (22-02-2013)


אני מתעוררת לצלילי הבוזוקי של פוליקר, מתלבשת ל"קולה של אמא", מתבשמת בריח קפה תורכי מבעבע בפינג'ן, מדלגת מעל יומן שישי ועוברת לסירים מלאים בתבואת הגן, מפעפעים וכמעט גולשים מרוב תוכנם הרב.
נושפת לתוכי ריחות מעוררים של תבליני המזרח, טועמת טעמים עזים ומתבוננת בצבעים נועזים של כל מה שנפרש על השולחן, בין הפמוטים וקערת התמרים וקורץ לעיניים רעבות. רעבות לטעם של בית. בית רחוק כל -כך, בית שנושם ונושף בקצב ההורה, מחכה לערב שיירד ולשבת שתקפוץ גם אלינו שיושבים אי שם.
ואני עוברת לשקט שאחרי הרתיחה, מתנועעת בקצב השיבולים, נזכרת בחבר'ה על הדשא, מזמזמת על גאולה, מסדרת פרחי כלניות אדומות ונרקיסים לבנים בקנה, ותוהה עם יש גן-עדן.
יום שישי וביתי אשר בארץ הצבעונים אפוף ניחוחות משכרים של מיני מאפים ושובלי ריחות מפתים ימצאו דרכם מעבר לדלת, אל רחוב קודר באפרוריותו ואל רוח רוטנת, וימצאו את דרכם אל בני משפחתי אשר בדרכים, מחכים בקוצר רוח לסיום של עוד יום חולין, על מנת לתפוש את זנב הריח ולהגיע איתו אל השבת שכבר נכנסת...
ואהוביי השבים מן הכפור, נכנסים אל החום, מתקלפים מאין ספור מעילים ומתחברים לשולחן צבעוני, שופע בשבעת מיני ארצינו, משופע באור נרות מרקדים מסביב לרימונים לוהטים.
והילולת צבעים, ריחות, טעמים ומנגינות שכזו לא ידעו מאז ימי בר-יוחאי, והם מזכירים לי את יופיו ושפעו של המקום ההוא ומכניסים חום ואהבה בנשמה שכאן.
שבת שלום!




חג הפרג (14-02-2013)


כשחגי תשרי ושלל אורחיו מאחוריי, סופגניות חנוכה נראים היטב משני צדדיי וט"ו בשבט עם שכרון פירותיו נדבק לי בין אצבעותי, מחכה אני לחג הטעים לי מכולם. חג הפרג או בשמו המקורי חג פורים.
אז זה שעוד פעם עמדו עלינו לכלותנו הצלחנו להפנים, וזה שעוד פעם היהודים הנועזים ניצחו את הרעים מרומם לנו את הלב, ואת כל מוסרי ההשכל כבר השכלנו או שכלנו לקבל, אז מה שעוד נותר זה המאכלים בהא הידיעה שהולכים צמודים לחגים וממלאים את בטננו ואת מצב רוחנו.
ומאכל החג הזה הן האוזניים בכל פריכותן או קשיחותן והמילוי שבתוכן.
האוזניים הכי קשובות בחג ההפכפך הזה, אוזני המן המהוללות שהכילו בתוכן את גרגרי הפרג הכהים ועם הזמן הפכו לאוזניים צבעוניות ועסיסיות עם שלל המצאות ומילויים.
עוגת או עוגיות פרג הן זכרון ילדות שלי. בתור בת לעולי מזרח אירופה נהגה סבתא ואחר כך אמא לאפות את העוגה האולטימטיבית. עוגה כהה עם המון גרגרים שחורים שאחרי הביס הראשון נכנסים לכל החורים. עוגה עם טעם מתוק ,מר וחמצמץ. עוגה שבמינון המדויק היא נמסה בפה כמו השלג האחרון אחרי שירד המטר. בכל בית-קפה בארץ הקודש אתה יכול לבקש ולקבל את עוגת הפרג בשלל צורותיה ומרקמיה.
ביום שישי לפני הבישולים הייתי קופצת למאפיה של הרצל במרכז המסחרי הישן ושם בין שלל מאפיו הייתי שולה את האחת והיחידה ( כי כבר לא נשארו יותר ) - עוגת השטרודל פרג הארוכה שמרוב פריחותה נשברה לי כבר בין הידיים.
וכך כשהריר ניגר משני צידי שפתיי, הייתי מביאה אותה הביתה וחושבת איפה להחביא אותה הפעם! כדי ששאר רודפי הפרג בביתי לא יכבשו אותה.
וכך כשהעוגה מוחבאת בין הסירים והמחבתות, הייתי מוציאה אותה כמעט כל שנייה ומתחילה ביישורה ובאצבע רטובה הייתי אוספת את פירוריה שנפוצו לכל עבר.
כשהגעתי להולנד לא היה לי ספק בקיומה של העוגה. הרי המקור שלה הוא כאן מאותה יבשת. וכך מבית - קפה למסעדה למאפייה ולקונדיטוריה, הפרג היחיד ששמעו עליו הוא זה שממריאים איתו לשמיים ! במקומות קצת יותר מתקדמים אכן ראו אותו מפוזר בצימצום על כיכרות לחם.
ואני, צורכת פרג מושבעת, מזמינה מדי כמה חודשים מכל מי שנוסע לארץ עוגות הפרג שקיות או מליות פרג רק כדי לעבור עוד יום שישי עם עוד איזה פירור שחור ומר שהופך את השבת למתוקה.
והנה החג מגיע ודבר ראשון זה לחפש פרג! כדי לאפות אוזני המן ועוגה וליישר הפעם עם כל בני המשפחה. אנחנו בכל זאת לבד בגולה! אז מה שנישאר זה הטעם של הבית עם כל בני הבית.




כאן, שם ובכל מקום. (07-02-2013)


זה סיפור על זרות. זרה בארץ נמוכה, זרה בתוך עיר זעירה. זרה בין אנשים מחוייכים ללא הפסקה , זרה עם ספלון קפה שידע ימים טעימים יותר, זרה בין עגבניות מעטות מדי ובעלי כנף רבים מדי.
זרה בין כל-טוב לבין אין כלום. זרה לאוכל חיוור וללילה אפל. זרה לחבריי הנעימים ולאחיי המשתדלים. זרה למתרחש מעבר לים וזרה למה שקורה ממש כאן!
אור הבוקר מתאחר מדי ואפלת הערב מוקדמת מדי.
והרוח ממשיכה לדחוף ולנער כל מי שרק עובר. תופסת אותי ומסובבת אותי, מבלבלת אותי עוד יותר.
רוחות של חורף שלא נגמר מכאן ורוחות מלחמה מנשבות משם.
וחיים מחג לחג שבו מזמינים את מי משלנו שעדיין נשאר כאן, רחוק ואיתנו.
לשבת עימנו בעוד חג שהתחיל בכליון ונגמר בנצחון, לאכול איתנו את המתוק והמר וכל השאר, לשיר את שירי הערגה והציפיה ולהעלות שוב את כל השאלות, התהיות ולבסוף לחתום עם מסקנות עד לחג הבא... עלינו לטובה.
ורק בביתי המעוצב לפי טעמי בתוך ארבעת כתליו, המוקפים דשא זהוב, בין תמונות מהכתובים וציורים של אמנים (בתי ואני!), בין צבעי האדמה לצבעי העונה, בין ריחות משכרים של בישולים איטיים וטעמים מתוקים, רק בביתי הנמצא בארץ זרה שם אני חיה ומרגישה. הבית שבו נמצאת הנשמה. נשמת אשה זרה שמתנדנדת כמו עונות השנה. פעם חמה ופעם קרה. פעם משילה עלעליה ופעם פותחת את עלי כותרותיה.
ומחשבות של למה וכמה ואיפה ומתי עולות בעיקר כשבחוץ קר. ואור היום כמו עומד כל שניה להיכבות והשחפים עפים, דוהים במין בלבול בחיפוש אחר מזון.
ואני מנסה להתחבר להומור מקומי ובחיוך חברותי מזכירה לעצמי שזאת היתה אך ורק בחירתי.






זה היה סיפור של חורף...לא יותר! (26.01.2013)



אז מה יש לנו היום? שמים אפורים זרועים בבעלי כנף בצבעים וגדלים שונים השטים בעירבוביה כדי לחפש פירור לנחמה. רוח קרה שמשחקת עם ובין צמרות העצים ומזכירה לנו לא לשכוח את הצעיף,הכפפות,הכובע,מחממי האוזניים, הסוודר,המעיל....והרשימה עוד ארוכה! רק כדי להצליח לחצות את הקו הדק והמפחיד בקרירותו שבין הבית המחומם ללא הפסקה ( לפחות אצלי ) והבחוץ הקר והנמהר. חורף הולנדי טיפוסי. שכמוהו לא ראו זקני הכפר שנים אך השיחות סביבו במקום הקבוע שליד הגשר המרכזי עולות מדי שנה, באותו מקום וכמעט באותו הרכב. שיחות ששומרות על מעט חום ופעילות שכל כך חשובה בעונה זו, שבה כל מה שרוצים הוא לשקוע בספה המלאה בכריות מחממות עם כוס שוקו|חלב|תה|קפה|יין והכל במידות מחוממות מספיק כדי להכיל את הפינאלה של אותו חוסר מעש בעיצומו של החורף: מוזיקה מחממת לב ואוזן. קולות זמיר מארץ רחוקה. ארץ אהובה וקצת יותר חמימה.


ואני הישראלית יושבת בביתי שבהולנד, חווה את החויה הזרה במלוא קור רוחה ומנסה להגיע לנחיתה רכה באמצעות זרעי חום ואהבה מצלילים מוכרים ואהובים וטעמים מתוקים וחמים על מצע של צבעים ורכות של בדים.

ובחוץ רק הולך היום ומקדיר פניו. לא מוכן לשום קמצוץ של חום. אפילו לא קריצה מאיזו שמש בטלה. וענני האש העולים מארובות הבתים מתערבלים זה בזה בדרכם אי שם למרומים.
אני באותה תנוחה( אי שם שקועה בספה) תוהה האם יצליחו המעלות לדחוף את עצמן מעט אל מעל קו האפס. ונוכל לראות את האור הרך ולהרגיש את האויר הנעים ונהיה בדרך הנכונה אל האושר....התכוונתי אל החום.


 

הדפסה
תגובות לכתבה
דורון: → 09 פברואר 2013 - 19:39

כישרון כתיבה נדיר שהיה צריך לצאת דחוף! מבין כל מילה מניסיון אישי...

אמיר: → 08 פברואר 2013 - 02:51

צבעוני,
פשוט מצויין, כל מילה חצובה בשלג...

גלי ג.: → 02 פברואר 2013 - 09:36

תודה מני. אכן תמונות בגודל נורמלי מרשימות יותר. ננסה להכניס תמונה שכזאת בטור הבא!

מני: → 01 פברואר 2013 - 14:44

אהבתי, אשמח אם תשלבי בזה גם תמונות בגודל נורמלי :)

שם : *

דואר אלקטרוני :

הודעה : *




* = חובה למלא